פרק 1
יש ילדים שנולדים עם טרגדיה בדם.
אני, לעומת זאת, נולדתי עם משהו ערמומי הרבה יותר – שקיפות. שקיפות מוחלטת, בלי גבולות.
זו הייתה מחלה שקטה, כזו שמחלחלת לעצמות לאט, במשך שמונה־עשרה שנה. הייתי הילדה החמישית של מלך עטרה. הבת היחידה. אחרי ארבעה יורשים לכס הזהב – רחבי כתפיים, מבריקים בתכסיסי מלחמה ומאומנים בלי רחמים – הלידה שלי הייתה בקושי הערת שוליים בארכיון המלכותי. אחיי היו הפלדה שאבי התכוון להניף מול החושך של העולם. הם היו המפקדים, האסטרטגים, נסיכי הזהב, ובעורקים שלהם זרמה היהירות שטופת השמש של ממלכה שמעולם לא הפסידה באמת.
אני הייתי רק תכשיט. מחשבה שנייה, עטופה במשי בצבע סחלב סגול. נערה בלי כתר לרשת, בלי מלחמות לנהל ובלי ציפיות שיכבידו על הכתפיים העדינות שלה. בעיני החצר הייתי סורה – הנסיכה השברירית והמפונקת, שכל התפקיד שלה הוא להיראות יפה במשתאות, ויום אחד להימסר כחלק מאיזה הסכם שולי, כדי להבטיח נתיב סחר.
הם לא הבינו שהתעלמות היא בית הספר המסוכן ביותר שיש.
כשאת רוח רפאים שמשוטטת במסדרונות של ארמון עטרה, אף אחד לא נזהר במה שהוא אומר. את כל חיי העברתי בהתגנבות לתוך מועצות מלחמה בדמות ילדה אבודה שמחפשת כלב ציד שברח, ובלימוד תוכניות הבנייה של המבצר הבלתי חדיר שלנו, בזמן שהגנרלים של אבי התווכחו על קווי אספקה.
התכסיס אף פעם לא היה הציתות. התכסיס היה להיות כל כך חסרת חשיבות, שאף אחד לא טרח לסגור את הדלת מלכתחילה. משרת ידבר על תזוזות של כוחות מעל הראש של נערה שמסדרת ורדים, וגנרל יגיד בקול רם איזה מבצר שלו הכי חלש, אם העדה היחידה היא נסיכה שאף אחד לא לימד לקרוא מפה.
אז סידרתי הרבה מאוד ורדים.
